עלֵי השלכת היוצרים מרבדים על המדרכות, רוח הבוקר, הציפורים הנודדות - כולם מכריזים כי הסתיו כבר כאן. מצטרפים אליהם הרימונים האדומים שהבשילו, ופיוטי הימים הנוראים שהחלו מתנגנים באוזנינו, ומרמזים לנו כי גם אלול כבר כאן... עם משב רוח הבוקר הקרירה, המלווה בקולות שופר שהחלו להישמע, אני נזכרת באחד משירי הסתיו היפים. שיר שהוא כתפילה.
אברהם חלפי (1980-1904) היה משורר ושחקן תיאטרון, ושירו הנפלא 'סתיו יהודי' מוכר לרבים מאתנו בזכות הלחן של יוני רכטר והביצוע של אריק איינשטיין. השיר המתאר את הימים הסתוויים-'אלוליים', ממחיש את המסתורין האופף את ימי ה'אני לדודי ודודי לי', השולחים בנו 'רמזים'.
סְתָיו יְהוּדִי

סְתָיו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי
שוֹלֵחַ בִּי
רִמְזֵי אֱלוּל.

כְּבָר מִשְתַּגְעוֹת בִּי קְצָת
הַצִיפּוֹרִים הַקְטַנְטַנוֹת שוֹרְקוֹת הָעֶצֶב
שֶל יוֹם הַכִּיפּוּרִים.

אָז יִתָקַע בְּשוֹפָרוֹת לִפְתּוֹחַ שַעֲרֵי שָמַיִם.
וּפָנִים יְהוּדִיוֹת מִן הַגוֹלָה
בְּאֲפַרְפַּר נוּגֶה
יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵא אֲדוֹן-עוֹלָם.

וּבַקָשוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה
בְּעוֹמֶק עֵינֵיהֶן.
פתיחת השיר במלים 'סתיו יהודי בארץ אבותיי' מעלה את השאלה האם התכוון המשורר לפולין, הארץ אשר בה נולדו הוריו, או לארץ ישראל, מולדתם של אבות האומה. בעיניי - שירו זה של חלפי שוזר את ההוויה הסתווית-הארץ-ישראלית, המלווה בשריקת הציפורים הנודדות, בזו 'הגלותית', המסורתית, המלווה בקולות השופר. 'הפנים היהודיות מן הגולה' הן כנראה הפנים של בני הדורות שחלפו, פניהן של הדמויות העולות בזיכרונותיו של המשורר מימי ילדותו בגלות. צבען של הפנים הללו הוא אפרפר, והן מרחפות באוויר. הפנים הללו, המייצגות את נשמותיהם של בני הדורות שחלפו, נושאות תפילה. עם תקיעות השופר ופתיחת שערי השמים, תפילותיהם סובבות את 'כיסא אדון עולם'. תיאור זה מזכיר את התפיסה היהודית על-פיה, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה 'כבני מרון', וביום-הכיפורים נחתם גזר דינם. הביטוי 'אז יתקע בשופרות' מרמז לביטוי 'ובשופר גדול יתקע', הלקוח מתוך 'ונתנה תוקף', ובתיאורו של המשורר את הנשמות המרחפות לפני כיסא הכבוד מהדהד של המשכו של הפיוט: 'וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן... וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵח וְכַחֲלום יָעוּף.'
דומה כי הביטוי 'כבר משתגעות בי קצת הציפורים הקטנטנות שורקות העצב של יום הכיפורים', הקושר בין שריקת הציפורים האופיינית לעונת הסתיו הישראלי, ובין מהותו הרוחנית של יום הכיפורים 'היהודי', מרמז כי התפילה המתוארת בשיר איננה רצונית, אלא היא כמו 'משתלטת' על נפש המשורר. שכביכול, מוצא עצמו מתפלל, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא.
העצב של שריקת הציפורים ה'משתלטות' על המשורר (או 'משתגעות בו', כלשונו), מתחבר לצבע הנוגה של 'הפנים היהודיות'. השיר משחק אפוא בין המשמעות המטאפורית של הציפורים - ציפורי הנפש הנסערת - ובין הציפורים הממשיות, המרחפות בשמי הסתיו ומשמיעות את שריקתן. סיום השיר בבקשותיהן ותחנוניהן של 'הפנים היהודיות מן הגולה', ובניצוצות שבעומק עיניהן - על כל המשמעויות הקבליות הנלוות למושג זה - מדגיש את מהותה המיסטית-הסוחפת של התפילה העומדת במרכזו של השיר.
רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה. לסיום נביא שיר נוסף שלו, הממחיש את המתח שבין דיבור על תפילה לתפילה ממש. בשיר שלהן העולם מלא אור, והאור - ממש כמו שאמורה להיות תפילה - הוא מאד אנושי ומאד מיסטי כאחד.

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים
מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה.
כָּל הַמִּלִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי
וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה.

אַךְ עֲדַיִן רוֹאוֹת עֵינַי
זֹהַר עֵינָיו שֶׁל יֶלֶד.
וְעוֹד רוֹאוֹת עֵינַי:
כּוֹכָב אֵין דּוֹמֶה לוֹ בַּזֹּהַר.
וְאִמָּהוֹת דְּאוּגוֹת-פָּנִים
נוֹהֲגוֹת אֶל הָאוֹר יַלְדֵיהֶן הַקְּטַנִּים.

יהי רצון שתתקבלנה תפילותינו ושתתחדש עלינו שנה מלאת אור.