המשנה היא ספר היסוד של התורה שעל פה, וחשיבותה לתולדות עמנו רבה. המיוחד בפירוש זה הוא השימוש בידע מצטבר עד לימינו אלו, ובשילוב בין מתודה מחקרית וגישה מסורתית לטקסט. המקורות לפירוש הם בראש ובראשונה ספרות חז"ל לדורותיה, פרשנות קודמת למשנה והיכרות עם הרקע ההיסטורי והראלי שבתשתיתה של ספרות חז"ל. המשנה נכתבה על רקע ארץ ישראל והנסיבות הכלכליות והחברתיות שעמן התמודדו בני העם והחכמים כמנהיגיו. כיום בידינו כלים המאפשרים את שחזור הרקע החברתי למשנה, וכך זכינו באפשרות להגיע להבנה טובה יותר של עולם הפרטים ההלכתי. המשנה הייתה לאבן פינה בבניין ההלכתי המפואר, ובדורנו, כאשר זכינו לחזור לארץ ולהכירה, עלינו גם החובה לעיין מחדש במשנה
מסכת דמאי
מסכת דמאי עוסקת בשאלה מה דינם של פרות שספק אם הפרישו מהם מעשרות. רוב הציבור מכונה "עם הארץ" וחכמים הניחו שהם מרימים תרומות ומעשרים מעשר שני, ואולי גם מעשר עני, אך אינם מרימים מעשר. על כן ה"חברים", השמורים על דיני מעשרות בקפדנות, אמורים להרים מפרות אלו מעשרות מתוך ספק. עצם העובדה שנקבע מינוח ליבול חקלאי שלא הרימו ממנו מעשרות מעיד עד כמה הייתה התופעה נפוצה. ואכן, לפי חכמים, סתם פרות נחשבו לפרות דמאי, ואלו פרות פטורים ממעשרות ומדמאי משום שסתם פרי כזה הוא מיובא, או חסר ערך, או משמש לאכילה רק בשעת הדחק. כך אנו שומעים פרטים רבים על מגוון הגידולים שהין בארץ, ועל מגוון המזונות שיובאו מחוץ לארץ.