אודות המחבר
הרב ד"ר יואל בן-נון, ממקימי ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג, נחשב לאחד ממובילי 'מהפכת התנ״ך' בציבור הדתי-לאומי ובציבור הישראלי בכלל. מספריו הקודמים: פרקי האבות – עיונים בפרשיות האבות בספר בראשית (תשס"ג), נס קיבוץ גלויות – כוחה של יהדות ישראלית (תשע"א), המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק (תשע"ג).
הארץ לא נשארה תוהו ובוהו
יואל בן נון
כסליו תשע"ז
רצף של דעות סותרות. מתוך הסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו"
צילום: יח"צ
סדרת 'תוהו ובוהו' (בהפקת ערוץ 1) בהחלט יפה ומרתקת, ערוכה היטב ומושקעת מאד. אבל (לפחות בפרקים הראשונים בסדרה) היא משאירה את הארץ – ואת התנ"ך – ב'תוהו ובוהו' –
המשך הבריאה, "ויאמר א-להים: יהי אור" לא חדר לתוך תפיסת עולמם של יוצרי הסדרה המוכשרים והחכמים כל כך, שהמקרא וחיפוש שורשיו בארץ, כן חשוב להם מאד.
שחר האנושות
"האדם" במקרא הוא שֵם, שיש בו קדושה, לא מפני שהוא יוצר כלים, ולא מפני שהוא שרד מכל היצורים הקרובים שקדמו לו, ואולי אף רכש מהם כמה 'גֶנים נֵיאַנְדֶרְטַליים', ואפילו לא מפני שהוא 'נבון' ('הומו סַפְּיֶינְס'), כפי שזה הוצג בסדרת 'תוהו ובוהו' –
אלא מפני שהמוח האנושי הגדול כולל מוח קדמי מפותח, שרואים אותו היטב בהבדלי הגולגולת בין 'הומו אֶרֶקטוֹס' וה'נֵיאַנְדֶרְטַלי', לבין "האדם" –
והמוח הקדמי הגדול מאפשר לנו, כמו ל"אדם" המקראי, גם שליטה עצמית גבוהה, שממנה מתפתחת (עדיין) 'בחירה חופשית-מוסרית', והיא "צלם א-להים", שבאדם.
אבל העיקר המקראי הזה (שרוב בני האדם בזמננו בוודאי מזדהים אתו), לא הוסבר כלל, ולכן נשארו יצורי האנוש השונים ב'תוהו ובוהו', למרות הממצאים המרתקים.
מן "האדם" אל "הא-להים" –
בראשית העיון ומחשבה, צריך להבין לעומק מהו 'מונותיאיזם', שהתנ"ך הביא לעולם כולו (כפי שהודגש שוב ושוב בפרק השני, 'שחר האמונה') –
התופעות שתוארו בהרחבה, כמו א-ל אחד ויחיד, שחובה לסלק מפניו כל מתחרה, דוגמת פולחן בלעדי לירח ('סין') באוּר ובחרן – פולחן בלעדי לשמש אצל פרעה אַחֶנְאַתוֹן במצרים (בתקופת אל-עַמַרנה), או סילוקם של הדד ובעל, והשארת "א-ל עליון" לבדו, אינם דומים כלל ל'מונותיאיזם' מקראי, גם אם היו צעדים ראשונים בכיוון, כי היו שם פסל ותמונה, בעוד שלילתם המוחלטת של "פסל וכל תמונה" היא במקרא כולו, עיקר העיקרים.
המקרא אכן מספר לנו על "מַלכּיצדק מלך שָלֵם ... והוא כהן לא-ל עליון" (בראשית י"ד, יח), וגם על איוב ורֵעיו, שדיברו על 'א-לוה' אחד, שיש לו כמה שמות (כמו: א-ל, ש-די, עליון), בדומה לאבות בספר בראשית.
אולם 'המונותיאיזם' שבתורה איננו 'א-ל עליון' (וגם לא G-OD); כל אלה היו רק גישושים ראשונים לקראת המהפכה המקראית המכרעת, זו הפותחת ב"בראשית ברא א-להים", שפירושה – 'כל הכוחות כולם', אחד! – והוא, 'האחד' הכולל את כולם, הוא לבדו ברא שמים וארץ, כי כל האלים (=הכוחות) אינם אלא אחד.
לא 'בראשית ברא הא-ל' (מי שלא יהיה), אלא "בראשית ברא א-להים"!
"אין עוד מלבדו", לא כי הוא אחד משתלט, אלא כי הוא כולל את כולם –
לכן, לא יכולים להיות שום פסילים, לא תמונות ולא צלמים, שכל אלה אינם מייצגים אלא כוחות מוגדרים, כמו שמש, ירח, או סערת גשמים, בעוד 'כל הכוחות כולם' לא יכול להיות מיוצג בשום תמונה מוגדרת –
יש לו שליחים (=מלאכים, צבא השמים) והוא מדבר עם נביאים, אבל כל האלים (=הכוחות) אינם אלא אחד בלא פסל ותמונה!
שחר האמונה
להלן, כמה דוגמאות (מתוך פרקי הסדרה הראשונים) להשלכות מרחיקות הלכת של הסברת ה'מונותיאיזם המקראי' בדרך לא מדויקת ולא מספקת –
א. חצור הכנענית ("ראש כל הממלכות האלה"; יהושע י"א, א) תפסה מקום חשוב, ופרופ' אמנון בן-תור הראה את מקדשיה, אבל בשידור, העיקר היה חסר – במקדשי חצור (מסוף תקופת הברונזה המאוחרת), בשכבת השרפה וההרס, נמצאה הַתָזה מכוונת של ראשי פסלים, גם כנעניים וגם מצריים. זו דוגמה נדירה לא רק להתאמה עם הסיפור המקראי על כיבוש חצור בידי בני ישראל, אלא גם לעיקר העיקרים באמונה ובציווי המקראי – "כי הָרֵס תְהָרְסֵם, ושַבֵּר תְשַבֵּר מַצֵבֹתֵיהֶם" (שמות כ"ג, כד). הדוגמה השנייה בממצא, לניתוץ מצבות עם תמונות אֵלים ואֵלות (מצריים!), נמצאה בתמנע, ובאותה תקופה – והיא כלל לא הובאה. ברגע, שהמצרים, הכובשים הזרים, עזבו את תמנע, השחיתו המקומיים – כנראה מִדיָנים – את פרצופי האֵלים והאֵלות המצריים, ושינו כליל את אופיו של המקדש המצרי (תחת 'עמודי שלמה') – השמטת שתי הדוגמאות שנתגלו בממצא הארכיאולוגי למונותיאיזם מקראי מובהק, בדיוק בתקופה, שהמקרא מתאר בה את יציאת מצרים, וגם את המפגש של משה ובני ישראל עם יתרו ועם מדיין, יש בה החמצה גדולה, והיא משאירה את הנושא בערפל של 'תוהו ובוהו'.
ב. מסיפורי המבול המסופוטמיים (שלושה!) נזכר רק הסיפור הכלול ב'גלגמש', והוזכר הדמיון החזק לסיפור שבתורה – 'אֻתְנַפִּשְתִם' (כמו 'אַתְרַחַסיס', הוא נח האכדי) שלחו עורב, סנונית ויונה, לראות אם המים יורדים. גם כאן, העיקר היה חסר – בסיפור המסופוטמי, האֵלים עבדו קשה בחפירת אפיקי הפרת והחדקל, ולכן יצרו אנשים, שיעבדו במקומם, אבל האנשים עשו רעש גדול, והאֵלים החליטו על המבול, כי הפריעו להם לישון; אחד האֵלים גילה ל'נח' את הסוד הנורא. בתורה, א-להים אחד ברא את העולם וגם מנהל אותו, והמבול היה עונש על השחתה מוסרית של חמס, וחטיפת נשים. אפשר היה לצַפות גם לדיון בשאלה, אם ריבוי הסיפורים משקף ז'אנר אגדי רווח, או שהוא מעיד דווקא על מבול נורא שקרה.
ג. בשידור הרדיו הנלווה (ברשת ב') אמרה אחת המשתתפות, שהמונותיאיזם המקראי הוא קנאי, והוא הביא לעולם את 'מלחמות הדת', בעוד הפוליתיאיזם (=ריבוי האלילים) היה (כביכול) סובלני. איש לא העיר דבר על ריבוי המלחמות העתיקות בהן 'האל אשור' (ודומיו) 'צועד' לפני המלך הכובש והמנצח. המלחמות באו מהתרבות העירונית הבבלית, שצמחה במסופוטמיה הפוליתיאיסטית.
שחר האומה
לשיאים של 'תוהו ובוהו' הגיעו יוצרי הסדרה ב'שחר האומה' (הפרק השלישי), כאשר ערכו את הוויכוח בין החוקרים לרצף של דעות סותרות, באופן, שהצופה הסביר יוכל להגיע למסקנה, שכל חוקר מדבר מתוך השקפת עולמו, וכל הפרשנות של הממצאים הרבים שנתגלו, אין בה שום דבר בטוח. כל המשתתפים דיברו בביטחון מוחלט, איש איש מתוך עולמו האידיאולוגי, הדתי או החילוני, אבל בסך הכל נוצר ערפל של 'תוהו'.
כבר בפרק הקודם העלימו עורכי הסדרה את הדעה ש'חַבּירוּ' (='עַבּירוּ', ולא 'אַפּירוּ' כמו במבטא התל-אביבי) הם כן "העברים" (ו"ארץ העברים") של המקרא, דווקא משום, שגם במקרא – כמו בתעודות – 'עברי' איננו כינוי אתני לבני ישראל, אלא מעמד חברתי של חסרי נחלה, שלמשל, עלולים לתת מקלט לעבדים בורחים – "אברם העברי" (בראשית י"ד) התנהג בדיוק כמו 'חַבּירוּ/עַבּירוּ' במסעו להצלת לוט, ובני ישראל נקראו 'עברים' רק כאשר משלו בהם המצרים או הפלשתים.
במצבת פרעה 'מֶרְנֶפְּתַח' (מראשית ההתיישבות הישראלית בארץ), לא רק נזכר לראשונה השם 'ישראל' ככינוי לציבור של אנשים בכנען, אלא, שהוא ממש מקביל שם לכנען כולה – 'נבוזה כנען בכל רע – נשבתה אשקלון, נתפשה גזר, ינועם היתה לאין – ישראל הושם, אין לו זרע'.
פרופ' אמנון בן-תור אכן צוטט בשידור בתמיהתו על ההתעלמות ממצבת 'מֶרְנֶפְּתַח', וצולם כראוי בחפירות חצור, אך לא סופר לצופים, מדוע מחריבי חצור יכלו להיות רק הישראלים (כי הם השחיתו גם פסלים כנעניים, וגם פסלים מצריים, כדלעיל) – גם לא הראו לצופים, איך הוכיח בן-תור את צדקת קודמו, פרופ' יגאל ידין, בזיהוי השער בן ששת התאים, כשער מימי שלמה (כי החומה הניגשת לשער היא 'חומת הסוגרים מהמאה ה-10 לפנה"ס), ואיך התכנית של השער בחצור זהה בדיוק לשערי מגידו וגזר, כמפורש במקרא על מפעלי הבנייה של שלמה, ואיך התיאור המקראי קיבל הוכחה יוצאת דופן בחפירות גזר, עוד בימיו של ידין.
הצופים לא ראו זאת, ורק שמעו שוב ושוב, ש'ישראל' הופיעה רק במאה ה-9 עם הקמת ממלכת ישראל בשומרון, בניגוד מוחלט לא רק ל'סיפור המקראי', אלא גם לממצאי חצור וגזר, ולמצבת 'מֶרְנֶפְּתַח'.
פרופ' אדם זֵרטל (ז"ל) הציג היטב את ממצאיו בבקעת הירדן ובהר עיבל, אבל גם כאן העיקר היה חסר – שוב ושוב נשאלה השאלה אם ההתיישבות הנרחבת בארץ בסוף תקופת 'הברונזה', ובראשית תקופת 'הברזל', באה מבחוץ? או מבפנים? (=מקריסת הערים הכנעניות, שלא הוסבר איך ולמה קרסו). אדם זֵרטל הוכיח היטב ב'סקר הר מנשה', שההתיישבות החדשה התחילה בבקעת הירדן השוממה, ואחר כך התפשטה בהר המרכזי, כי סירי הבישול הקדומים נתגלו בבקעה ובהר עיבל, והמאוחרים יותר נמצאו למשל בשילֹה, זו העיר הישראלית לא הוזכרה בתכנית, כי החופר שלה (פרופ' ישראל פינקלשטיין), כבר לא מזדהה עם ממצאיה, כמרכז הגדול, בתקופת ההתנחלות הישראלית.
פרופ' זֵרטל גם הוכיח בממצאי עיבל, שהפולחן הישראלי היה מונותיאיסטי מתחילת הדרך – אין צלמיות! (בניגוד מוחלט לכל אתרי הפולחן האחרים) – אבל לא הוזכרו אתרי 'כף הרגל' מבקעת הירדן, שגם בהם יש ממצא מונותיאיסטי מובהק, תואם גם לחוקי הקרבנות בתורה, וגם לספר דברים – עוד ממצא הפוך לטענות החוקרים, שאמרו שוב ושוב, כאילו ספרים אלה נכתבו בסוף ימי בית ראשון.
ברור לפיכך, מתל חצור, מהר עיבל ומקעת הירדן, שהממצא הארכיאולוגי תואם בהחלט לסיפור המקראי, ורק התיאוריות (מתל-אביב, ומחפירות של אתרים כנעניים) נשארות בשלהן, בלי הסבר.
'לא מצאנו' איננה הוכחה
פה ושם נרמז, ש'חסרים ממצאים' על יציאת מצרים, על כיבוש יריחו, על יישובים ביהודה ובנגב, והממצאים שנתגלו אינם נותנים תמונה שלמה. ברמה העקרונית, היעדר ממצאים אינו מוכיח שום דבר, בייחוד, אל מול ממצא חיובי משצעותי. רק אחוז זעיר ממה שהיה שרד בשטח. כל ממצא מעורר השתאות, מעצם העובדה ששרד. אבל כלל לא הוזכר, שיש במדבר ממצאים מופלאים, תואמי מקרא – למשל, המוני קברי 'תוּמוּלי', וממצאיו של פרופ' עמנואל ענתי בהר כרכום, שיש בהם רק בעיה אחת: אי התאמה כרונולוגית – ואולי יש בעיה בתיאוריות של הכרונולוגיה, בקטעים מסוימים?
אל מול הממצאים הברורים והחדים בעמק האֵלה ('קיאפה') על ממלכה גדולה מימי דוד, בהתאמה ל'סיפור המקראי', הועמדה החפירה הסמוכה בשכבה הכנענית בתל עזֵקה, אף שהמקרא מתאר בדיוק כך את העימות בין ישראל ויהודה לבין כנענים ופלשתים. גם העובדה, שבאותה תקופה חרבה גם אוגרית וגם הממלכה החיתית תואמת בדיוק את ה'סיפור המקראי' – "הלוא את ישראל העלֵיתי מארץ מצרים, ופלִשתיִים מִכַּפתוֹר, ואֲרָם מִקיר" (עמוס ט', ז).
לשיא כואב במיוחד הגיעו יוצרי הפרק כאשר הביאו את פרופ' ישראל פינקלשטיין גם לעיר דוד, כדי לחלוק על הממצא הברור של החופרת, ד"ר אֵילַת מזר. פינקלשטיין העלה טענה, שלא ניתן להוכיח, ולא ניתן להפריך אותה, כאילו היכלו של דוד מסתתר בהר הבית, ורק במאה ה-9 לפנה"ס התפשט לעיר דוד – כל מתחיל יודע ומבין שעיר קדומה צמחה ליד מקור המים שלה, ולכן, עיר דוד, כמו "שָלֵם" הכנענית לפניה, נוסדה בצמוד לגיחון, אבל עוּבדות לא יפריעו להשקפת עולם ברורה – לא ממצאי אמנון בן-תור, לא ממצאי אדם זֵרטל, לא ממצאי אֵילַת מזר, ולא ממצאי יוסף גרפינקל – כל אלה ועוד לא יעצרו את הכריזמה היפה והשופעת של ישראל פינקלשטיין –
ישראל, חזור לשילֹה!
אסור לעשות "תבנית היכל"!
אי אפשר, שלא לומר דבר על השילוב המופרך של מדריך מתנחלים המתלהבים מהמזבח בהר עיבל, והוא עצמו לא מאמין שזה 'מזבח יהושע' (מסיבות שלא הוזכרו); שילוב מופרך עוד יותר היה זה של מכון המקדש עם הרב ישראל אריאל, שהֵעֵז לפַסֵל בזהב את כרובי קודש הקודשים לפי פרשנות מוטעית ממדרש מאוחר, כשהוא בעצמו טוען בשידור, שמאז יאשיהו איש לא ראה את הכרובים שנגנזו עם הארון, וכמובן גם בעל המדרש לא ראה אותם! – וכל זה, כאשר הגמרא (מנחות כח ע"ב) אוסרת בפירוש ליצור "תבנית היכל" – האם השילוב הזה נועד להזהיר אותנו מפני הסכנות הפוליטיות של מחקרי זֵרטל, ושל חפירות עיר דוד?
יוצרי הסדרה החליטו להשאיר את הארץ עם הממצא והמקרא ב'תוהו ובוהו', אבל המאמץ המרשים וההשקעה העצומה לא יצליחו למנוע את הופעת האור.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016