אודות המחבר
ד"ר עדן הכהן, מרכז ההכשרה המעשית במכללה וראש החוג לספרות. התמחותו האקדמית היא בתחום הפיוט הארץ-ישראלי. עדן הכהן לימד במשך למעלה מעשרים שנה בכיתות בית הספר היסודי, בחטיבות ביניים ובבתי ספר תיכוניים בצפת ובגוש עציון.
השמועות על פטירתו היו מוקדמות מדי
עדן הכהן
אב תשע"ו
גימנסיה הרצליה, 1912. צולם על ידי ליאו קאהן
כבר מאה וחמישים שנה נשמעות בחללו של עולם, מפי הוגי דעות, תיאורטיקנים חינוכיים ופסיכולוגים נבואות על קצו הקרוב של בית הספר. עם השנים נשמעות קביעותיהם פסקניות ונחרצות יותר ויותר: דינו של המוסד העתיק הזה, שימיו כימי התרבות האנושית, לחלוף מן העולם – ויפה שעת אחת קודם. רובם ככולם, דרך אגב, לא שימשו בתפקידי חינוך אפילו יום אחד מחייהם. בעשורים האחרונים נעשה בית הספר לשק החבטות של החברה המערבית, לאשם הקבוע במרבית תחלואיה ולמקור השראה בלתי נדלה לדורות של סטנדאפיסטים.
מה כבר לא אמרו על בית הספר? הארכיטקטורה שלו אופיינית לבתי כלא, לבתי חולים ולמחנות צבא, המורים המלמדים בו צרי אופקים, מיושנים ונלעגים, והידע הנלמד במסגרותיו חסר משמעות ורלוונטיות לחיים המודרניים. עד שמשלים הצעיר את חוק לימודיו, כל הידע שצבר בעמל נעשה חסר ערך אמתי. היכן מונחים אפוא אוצרות הדעת האנושיים? – שם, במרשתת, שם מונחת החכמה האנושית כולה, וכבר לא זקוק התלמיד לחכמת החיים של מוריו ולידיעותיהם. משימתם הצנועה האחרונה של המורים היא להנגיש את הידע שבמרשתת לתלמידיהם, וללמדם כיצד לדלותו במיומנות מרבית, תוך פיתוח יכולתם לבקר את איכות התכנים הנצפים.
לא נתקררה דעתם של חכמי החינוך החדשים עד שלא הגיעו לתובנה חדשה, המתוארת להלן (אני מצטט ממאמרו של אחד מן הבכירים שבהם, המצטט מומחה חינוך בעל שם עולמי. המאמר נתפרסם בכתב עת ידוע המנחה את מכשירי המורים). כשקראתיה לראשונה לא האמנתי למראה עיניי, ונדרשו ממני קריאות חוזרות כדי לאשר שאכן דעות שאלה מקננות במחשבותיהם של אנשי חינוך:
מיומנות המפתח של האדם [...] היא מחיקת הלמידה [...] והכוונה ליכולתו לשכוח במהירות ובקלות ידע ומיומנויות שהפכו למיותרים, גם אם נלמדו במאמץ רב [...] "קניית ידע" מתוך שוטטות במרשתת הופכת לדרך מרכזית של למידה [...] במיוחד היא מייתרת את תפקידו המסורתי של המורה, שכן כמעט שלא נותר צורך שהוא יעביר ידע.
כמי שמלמד אנשים צעירים כבר למעלה משלושים שנה ומבקר מדי שנה בעשרות בתי ספר, כל יישותי מתחלחלת מנמיכות הרוח החינוכית המנשבת משורות אלה. אני שמח להודיע לציבור המודאג כי השמועות על פטירתו של בית הספר היו מוקדמות מדי. הוא כאן, ולא עתיד לחלוף מן העולם גם כשנבואותיהם של מספידיו ישקעו בתהום הנשייה. יתרה מזו: להערכתי לא היה עידן בתולדות האנושות שבו נזקקו הצעירים למוסד בית הספר כפי שהם זקוקים לו היום. שלוש תכונות מאפיינות את התרבות הצעירה המאיימת להעביר מן העולם את נכסי התרבות הנושנים:
א. דלות הרוח – הידע המוצג במרשתת ובאמצעי המדיה למיניהם עובר לרוב מהלך של רידוד ודלדול, כדי להתאימו למכנה משותף נמוך. לאיש אין עוד סבלנות לקרוא משפטים מורכבים ופסקאות עמוסות, תחביר מסובך ואוצר מילים רב-רבדים. עגנון – איננו קריא; ס' יזהר – כתב חידות; 'החטא ועונשו' – שם של רומן שדורות תלמידים נבחנים עליו בבחינות הבגרות אחרי שהסתפקו בקריאת תקציריו.
ב. פריצת גבולות וסלידה ממסגרות המאפיינות חברות שמרניות ומאובנות. כללי התנהגות נוקשים – בעיקר מעין אלה שהיו שכיחים בבתי הספר בעבר - משקפים היצמדות לפורמליזם ריק מתוכן ומעידים על היעדר זיקה אנושית כנה בין מורה לתלמיד.
ג. כמיהה גדולה לשמיעת הקול האנושי, להקשבה ולשיח אותנטי, ללמידה מפי האדם היודע תוך חתירה ליצירת מגע אנושי עמו.
אדגים רק את התכונה האחרונה מתוך המציאות שמסביבנו. בניגוד לדברי הקטרוג הנשמעים תדיר על הריקנות שפשתה בחברה הישראלית, הרי שהאמת מורה כי העם השוכן בציון נעשה תאב דעת יותר מאשר אי-פעם והוא מתעניין בתכנים תרבותיים ובחידושי המדע. בכמה ימי עיון וכנסים ביקרו רבבות אנשים מן הציבור הישראלי בקיץ האחרון? הם דילגו בין חגיגת 'לא בשמים היא' בגליל העליון לימי העיון בתנ"ך בגוש עציון ומשם מיהרו לכנס ראש פינה וכן על זו הדרך. אך ראו נא את זו התובנה: הלוא כל הידע העצום הנלמד בימי העיון הללו, מועלה תוך פרק זמן קצר למרשתת ונעשה זמין לכלל הציבור. אדם יכול היה להישאר ספון בביתו, ומכורסתו הנוחה להאזין לכל ההרצאות שהושמעו בכנסים, בדרך כלל בפער זמן של שעות ספורות בלבד. ובכל זאת, הבריות מטלטלות עצמן למרחקים ומבקשות לשמוע את הקול האנושי, ליצור קשר עין עם נושאי הדברים, להשתתף בלימוד בחברת בני אדם שניתן לדון עמם בתכנים ולחלוק עמם חוויות ותובנות.
ימי בית הספר כימי התרבות האנושית, ועל דרך ההפלגה נדמה שב-DNA של בני אנוש כלול גן אחד הקורא לנו ללמידה המתרחשת במחיצתו של מקור דעת אנושי – אדם בעל ניסיון וידע הבקיא בתכנים לעומקם ומוכן בנדיבותו לחלוק אתנו את תובנותיו ואת חידושיו, ודווקא ממנו אנו מבקשים ללמוד חכמה.
כך הקב"ה לימד תורה את משה בסיני, כך משה לימד תורה לכל ישראל, כך לומדים רבבות יהודים בקבוצות דף יומי, ובינתיים אין לתרבות האנושית תחליף הולם לאותה מורָה העומדת מול ארבעים זוגות עיניים פעורות וצמאות דעת ומדי שנה משוררת להם מחדש: 'שלום כיתה אל"ף'.
כמה יפות הן מילותיו של עלי מוהר המשקפות רוח זו:
גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה.